יש מילים שאי אפשר לתרגם. לא כי אין להן מילה מקבילה בשפה אחרת, אלא כי הן נושאות איתן משהו שלם — רגש, מנטליות, דרך שלמה להסתכל על העולם. בעברית, אחת המילים האלה היא "לפרגן". אם תשאלו ישראלי מהי המילה הכי ישראלית שיש, יש סיכוי שהוא יגיד "חוצפה!", אבל יש גם סיכוי טוב שהוא יגיד לכם "לפרגן". אז מה היא אומרת, ולמה היא כל כך חשובה?
נתחיל מהמשמעות. לפרגן למישהו זה לשמוח בהצלחה שלו — בלב שלם, בלי קנאה, בלי "אבל". נגיד שחבר שלכם קיבל קידום בעבודה, או שחברה שלכם עברה לדירה חדשה ויפה. אם אתם שמחים בשבילם שמחה אמיתית, ואומרים להם את זה — אתם מפרגנים. זה נשמע פשוט, נכון? אבל תחשבו רגע: כמה פעמים אנחנו שומעים על הצלחה של מישהו אחר, ובמקום לשמוח, מרגישים דווקא קנאה? פרגון הוא בדיוק ההפך מהקנאה הזאת.
ומאיפה הגיעה המילה? הנה הפתעה קטנה: המילה הכי ישראלית שיש היא בכלל לא עברית במקור. "לפרגן" הגיעה מהיידיש — מהמילה "פארגינען" — ולפני כן, עוד יותר רחוק, מהמילה הגרמנית "פֶרגֶנֶן". ככה זה בעברית המודרנית: היא לקחה מילים מכל השפות שהעולים הביאו איתם — יידיש, ערבית, רוסית, לדינו — והפכה אותן לשלה. אז המילה שמרגישה הכי "אנחנו" נולדה בכלל אצל הסבים והסבתות שדיברו יידיש.
מה עשתה האקדמיה ללשון העברית עם המילה הזאת? האקדמיה ללשון היא הגוף הרשמי שאחראי על השפה העברית — קצת כמו שופטת של השפה, שמחליטה מה "נכון" ומה לא, ולרוב מנסה למצוא אלטרנטיבה עברית למילים לועזיות. אבל עם "פרגון" קרה משהו יוצא דופן: אחרי דיונים רבים, האקדמיה החליטה שלא לקבוע לה מילה עברית רשמית. למה? כי הרגישו שהמטען הרגשי של המילה חזק מדי — ששום מילה חדשה לא תצליח להחזיק את כל מה ש"לפרגן" מחזיקה. במילים אחרות, אפילו השופטים של השפה ויתרו ולא קבעו לה אלטרנטיבה בעברית. זה כבוד לא קטן למילה אחת.
ובכל זאת, איך היו אומרים את זה בעברית "נקייה"? האקדמיה הציעה כמה אפשרויות יפות, והכי יפה בעיניי היא "לראות בעין טובה". ההפך ממנה הוא "לראות בעין צרה" — כלומר, להסתכל על מישהו בקנאה, בעין קטנה וסגורה. ובעצם, בשני הביטויים האלה מסתתרת כל התורה: יש אנשים שרואים את העולם בעין טובה, ויש שרואים אותו בעין צרה. פרגון הוא בחירה לראות בעין טובה.
ויש עוד צד למילה, שקצת מפתיע. אפשר לא רק לפרגן למישהו אחר — אפשר גם לפרגן לעצמך. כשישראלי אומר "תפרגן לעצמך", הוא מתכוון: תרשה לעצמך משהו טוב, אל תרגיש אשם. תפרגן לעצמך חופשה. תפרגן לעצמך את העוגה הזאת. תפרגן לעצמך יום מנוחה. אותה מילה בדיוק — פעם היא נדיבות כלפי אחרים, ופעם היא נדיבות כלפי עצמך. ובעצם, אולי זה אותו הדבר: היכולת לתת, בלי לחשב, בלי צרות עין.
אז למה דווקא לישראלים הייתה צריכה להיות מילה כזאת? אולי דווקא כי זה לא תמיד בא בקלות. ישראל היא מקום קטן, צפוף ותחרותי, שבו כולם מכירים את כולם, ותמיד יש תחושה שאנשים משווים את עצמם לאנשים אחרים. אולי בגלל זה היה צריך מילה מיוחדת שתזכיר לנו לעצור רגע ולשמוח בשמחה של השני. יש אפילו "יום הפרגון הבינלאומי", שחוגגים ב-17 ביולי — יום שבו אנשים מחמיאים אחד לשני ברשתות החברתיות. רעיון ישראלי מאוד: לקחת תכונה יפה, ולעשות לה יום חג משלה.
אז בפעם הבאה שמישהו לידכם מספר לכם על הצלחה קטנה שלו — קידום, מבחן שעבר, אפילו עוגה שהצליחה — נסו את המילה הזאת. תגידו לו: "אני מפרגן לך". אתם תראו איך הפנים שלו נדלקות. כי בסוף, לפרגן זה אחד הדברים הכי פשוטים שיש — וגם אחד הכי גדולים.