בחודש יולי 2026, בגיל 93, נפטר אדם שרוב הישראלים הכירו את הפנים ואת הקול שלו. קראו לו חיים יבין, ובמשך 40 שנה הוא היה האיש שסיפר למדינה מה קרה היום. הכינוי שלו היה "מר טלוויזיה".
זה כינוי מוזר, אם חושבים על זה — כי לפני שהוא הגיע, לא הייתה בכלל טלוויזיה בישראל. אז היום נדבר לא רק על אדם אחד, אלא גם על מדינה שלמדה לראות את עצמה דרך מסך אחד. זה הסיפור של חיים יבין.
האיש שהפך להיות הפנים הכי ישראליות שיש נולד בכלל בגרמניה, בשנת 1932, ושמו היה היינץ קלוגר. כשהוא היה בן שנה בערך, המשפחה עלתה לישראל. ההורים שלו התיישבו בקריית בנימין, שהיא היום חלק מקריית אתא. הם נאלצו לעבוד בעבודות קשות כדי להתפרנס. בבית הם שמרו על תרבות יקית. התרבות היקית הייתה התרבות של העולים החדשים מגרמניה, והיא הייתה תרבות של סדר, דיוק ונימוסים, שהיא שונה מאוד מהתרבות הישראלית שהם הגיעו אליה. אם תחפשו את חיים יבין ביוטיוב, ותראו את הדרך שבה ישב מול מצלמה — תבינו מאיפה זה בא.
ב-1956, כשהוא היה סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית, הוא התחיל לעבוד ברדיו, בקול ישראל — גם בחדשות וגם בתוכניות בידור. ואז, בשנות השישים, הוא צורף לצוות שהקים דבר חדש לגמרי במדינה: טלוויזיה.
ב-1968 עלו לאוויר שידורי הטלוויזיה הישראלית, ויבין הגיש את מהדורת החדשות הראשונה. שמה היה "מבט", והוא נשאר המגיש המרכזי שלה כמעט 40 שנה, עד 2008. חשוב להבין את הגודל של זה: באותן שנים היה בישראל ערוץ אחד בלבד, ובערוץ הזה הייתה מהדורת חדשות אחת בלבד. כלומר, כמעט כל המדינה ישבה באותו הזמן מול אותו אדם, ושמעה את אותו הסיפור.
אז למה בחרו דווקא בו, ביבין? צריך להבין שבאותה תקופה, גם באמריקה וגם באנגליה, מגיש החדשות נתפס כמקור אמין ובלעדי למידע. יבין הביא איתו ניסיון עיתונאי אמיתי, וגם משהו שקשה ללמד: מראה, קול ושפת גוף ששידרו סמכות, שליטה וקור רוח.
אבל היה לזה גם מחיר. הוא והמנהלים שלו ידעו שכל קמט קטן במצח עלול להיראות לצופים כמו פאניקה לאומית, ושצחוק אחד לא במקום עלול להתפרש כביקורת פוליטית. ולכן העבודה שלו דרשה איפוק יוצא דופן, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. יבין היה צריך להיות ממלכתי ונייטרלי. פעם אחת הוא רק הרים גבה מול המצלמה — וזה הספיק כדי להכעיס את מנחם בגין.
ואם כבר אנחנו מדברים על בגין: בשנת 1977 יבין הגיש את משדר הבחירות, וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה תוצאות המדגם שודרו בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. יבין הודיע לצופים שהליכוד קיבל 44 מנדטים, ושמנחם בגין עומד להיות ראש הממשלה. זה היה אירוע גדול מאוד בפוליטיקה הישראלית — זאת הייתה הפעם הראשונה שמפלגת העבודה, המפלגה שהייתה בשלטון מאז הקמת המדינה, הפסידה בבחירות.
עד היום רוב הישראלים בטוחים שבאותו רגע דרמטי חיים יבין אמר "גבירותיי ורבותיי, מהפך!". הוא לא אמר את זה מעולם. המשפט האמיתי היה: "כנראה שמדובר בלא פחות ממהפך", אבל הזיכרון הקולקטיבי החליט אחרת, וזה אולי הסימן הכי חזק לחותם העמוק שהוא הצליח להטביע בתרבות הישראלית. כי מאז אותו שידור חדשות, המילה הזאת, "מהפך", הפכה למטבע לשון וישראלים רבים משתמשים בה כדי לציין רגעים דרמטיים של שינוי גדול.
בנובמבר 1995, בלילה שבו נרצח יצחק רבין, חיים יבין היה באולפן. הוא סיפר שנים אחר כך שברגע שבו קיבל את הידיעה באוזנייה, הוא חשב שהוא עומד להתעלף. הוא אמר לעצמו שזה לא הזמן לאבל אישי, ושהוא חייב להמשיך לשדר. ובכל זאת, בהתחלה הוא לא הצליח להוציא מהפה את המילים "מת" או "נרצח". במקום זה הוא אמר לצופים שרבין "כבר לא איתנו, בין החיים". לדבריו, דמעות חנקו את הגרון שלו. רק אחר כך הוא אמר את המשפט המלא והרשמי. זה בדיוק הרגע שבו רואים מה זה איפוק, ומה המחיר שלו.
בשנות השמונים והתשעים יבין עשה משהו שלא כל מגיש חדשות מעז לעשות: הוא יצא מהאולפן והתחיל לביים סרטים דוקומנטריים. בסדרה "גחלת לוחשת" הוא הביא לכל בית בישראל את מצבם של יהודי ברית המועצות זמן קצר לפני העלייה הרוסית הגדולה של שנות התשעים. אחר כך הוא הרשה לעצמו מרחב גדול יותר, גם ברמה הפוליטית: הוא עשה את "ארץ המתנחלים" על ההתנחלויות, ו"תעודה כחולה" על ערביי ישראל. הסדרות הדוקומנטריות האלה היו שנויות במחלוקת כי לראשונה חיים יבין אמר בהן את העמדה הפוליטית שלו. מימין תקפו אותו שהוא שמאלני, ומשמאל תקפו אותו שבמשך כל השנים האלה הוא לא אמר את דעתו האמיתית. למרות הביקורת, חיים יבין אמר שתמיד צריכה להיות הפרדה בין דעה פוליטית, שאפשר להגיד בסרט דוקומנטרי אישי, ובין דיווח חדשותי שצריך להיות נייטרלי.
בשנות התשעים העולם השתנה מסביבו. קם ערוץ שתיים, הגיע האינטרנט, ופתאום היו הרבה מאוד קולות במקום קול אחד. דור חדש של צופים כבר לא ראה במגיש אחד את מקור האמת. בסוף החליפו את יבין מגישים צעירים, וגם המילה "מבט" הפכה לסמל של דור קודם.
יבין נפטר בגיל 93, השאיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, נכדים רבים ומורשת טלוויזיונית שהשפיעה על דורות של ישראלים.